<<На главную сайта

<<К оглавлению раздела

ОТРИЦАТЕЛЯМ ХОЛОКОСТА
לשוללים את שואה
DENYING THE HOLOCAUST
 


«- Хорошо, если выстрелят в рот.
  - Это, доченька, как повезет.»

- טוב כשיורים בפה.
- אבל

זה בתי, כבר תלוי במזל...

"If they shoot you in the mouth, it's good maybe…"
"It depends on your luck, my baby…"

Алла Айзеншарф, 6 лет

Поклон всем, кто принимал участие в нашем спасении: семье Ореховских в Немирове, жителям села Грабовцы.

Война вышвырнула меня и сестричку Мэрочку на улицу. Уже убит в погроме папа, мама далеко в концлагере. Родительский дом - недавняя сказка, - стоит, как стоял. Но там - немцы. И мы, держась за руки, бродим и бродим по улицам Немирова - две голодные затравленные девочки.

Мне - шесть, Мэрочке - десять. Мы не смеем подойти ни к одной калитке, ник одному окну. Вот в такое время (лето сорок второго года) и родились эти «стихи». И я не меняла в них ни одного слова не только потому, что «автору» шесть лет...

Алла Айзеншарф.


1.
Кошка бездомная плачет,
но кто ее слышит?
А в теплых норах совсем иначе
живут мыши.
И ветер под крышу зарылся
и спит на соломе.
Он дома.
И я дом вспоминаю,
и так хочу чаю.
И чтоб дождь кончился скоро:
холодно под забором.
Мешок натянула на плечи,
а он мокрый,
и только начался вечер.
Я наверно умру под утро.
Я думала, умирать трудно.

На ночь сараи запирали, собак спускали с цепи, и если шел дождь, надо было стащить с чьего-то забора сухую тряпку или мешок. Но получалось не всегда.

2.
Ну сколько можно в этих лопухах!
А нас искают немцы и собаки.
И страшно.
Он большой, как небо - страх.
И писать хочется
и громко-громко плакать.

Когда дядя Митя узнавал, что будет облава, он находил нас в городе и незаметно приводил на пустырь. Там, в приготовленной яме, он заваливал нас лопухами. Через густой, высокий репейник пустыря не. хотели продираться даже овчарки. И мы лежали с утра до вечера без воды. Иногда слышали лай, крики людей.

3.
Немцы кричат во дворе и ломают
зачем-то забор и кусты.
А мама звезду на рукав пришивает зачем-то.
Не для красоты.
Потом узелок отрывает зубами и долго жует.
И молчит мама.

Как только немцы пришли в горой, они стали занимать лучшие дома на главной улице. Я никак не могла понять, почему родители не противятся разбою, почему во дворе все ломают, а они молчат.

4.
Я, наверно, Гитлера убью.
Вот глаза закрою,
бах и - выстрелю.
Только я потом уже не вырасту
и себя уже не полюблю.
Нет, я дверь закрою на замок,
чтоб он выйти никуда не мог.
А в окошко буду строить рожи:
на, смотри, какой ты нехороший.

Много вариантов мести придумывали мы для злодея.
Этот показался мне самым подходящим.


5.
Если б я была его собакой,
Я бы немцу руки искусала,
а потом бы спряталась в овраге
и смеялась и бока лизала.

Немец прошел с большой собакой. Она оглядывалась на нас и махала хвостом.
Он больно дернул ее, собака взвизгнула.


6.
Так комары искусали, -
нет уже сил терпеть.
Ничего не хочу хотеть,
только, чтоб про меня не знали.
Лежу в камышах, распухшая,
не могу разлепить глаза.
И кашлять нельзя-нельзя:
немцы услушают.
Рядом они где-то
идут с винтовками в гетто.
Лягушонок смеется, глупый,
плачет кузнечик.
А мне уже плакать нечем
и очень болят губы.

Чаще всего мы прятались в камышах у речки.
Но комаров столько, что отбиваться не было сил, и на дорогу выйти нельзя.
Звон, звон в ушах.


7.
Немцы идут близко,
столько сапог.
И лягушонки брызгают
у них из-под ног.
А один, ну, как человечек,
маленький дурачок,
сам скачет немцу навстречу:
прыг - скок, прыг - скок.

Затаили дыхание.
Совсем рядом один за другим шли немцы. Огромные сапоги, страшные. Тропинка вела в гетто.


8.
У коровы теплые бока.
Мы совсем забыли про рога.
А она вздыхала и сопела,
может, в дети взять нас захотела.
А проснулись, крик такой и лай.
Ну, конечно, он чужой - сарай.
Мы еще за домом там стояли,
может, позовут. Но нас не звали.
Я не плачу, нам нельзя такого.
Очень жалко бедную корову.

Стемнело. Мы забрались в чей-то сарай до того, как его закрыли. Корова лежала на соломе и позволяла прижиматься к теплому боку. От нее пахло молоком.

9.
Тетя Поля нам сказала:
- Ты с сегодня будешь Галя.
Ты - не Мэра, а Маруся.
Может, вас и не убьют. -
Мы молчим, а тетя Поля
в свой платок зеленый плачет
и уходит, потому что
тетю Полю дома ждут.
А какая-то ворона
прицепилась, скачет, скачет:
- Как теперь тебя зовут?

Тетя Поля надела на нас белые украинские косыночки и сказала,
чтобы мы запомнили наши новые имена, а иначе - убьют.



10.
Нелли танцует с немцем.
Музыка так играет,
платье летает,
туда и сюда летает -
аж попку видно.
А ей нестыдно.
Смеется.

Нисиловские - наши соседи. Он с папой работал на одном заводе, в шахматы играли, праздники отмечали семьями. Я у него на закорках выросла. А когда мы с Мэрочкой остались одни на улице, искал, чтобы убить. Девушка Нелли - сестра его жены - с немцами водилась.


11.
Каша кислая-кислая,
мухи на миске мызгают,
ложки нету, но мы руками.
Хорошо, что не видит мама.
А теперь так болит животик –
из кустов не выходим.
Там какашки лежат разные,
а мои красные.

Нам иногда выносили поесть. Одна женщина позвала во двор, а сама - в калитку. Мы похватали из миски и убежали, и залегли в канаве напротив. Она немца привела. А маме после войны объясняла: «Не могла смотреть, как они мучаются, так "нехай" уж сразу...»

12.
Гром пошел и дождь пошел,
а под крышей хорошо.
Здесь на сене пахнет летом,
только мамы с нами нету.
Мыши есть. Они не страшные,
друг у друга что-то спрашивают.
Мыши: мама, папа, дети.
Хорошо им жить на свете.

Жители села Грабовцы, что рядом с брацлавским концлагерем, прятали нас по очереди, даже подкармливали. На сене под крышей сарая с нами жили мыши, любопытные, по лицу бегали.


13.
Мы такое место знаем,
никого там не бывает.
Там в разваленном сарае
кошка рыжая живет.
Мы хотели с ней дружиться,
только нас она боится,
а кота чужого черного -
совсем наоборот.
Все равно мы ей даем,
если что-нибудь найдем.

Много было бродячих, несчастных животных, и мы делились с ними, чем могли.


14.
Нашли большой огурец,
на палочку посадили,
нарочно глаза закрыли
и хрумкаем понемножку:
хлеб, вареничек, холодец,
хлеб, вареничек, холодец,
и булочка на дорожку.

Это у нас было что-то вроде игры: найдем брошенный кусок,
по крошечке откусываем и представляем...


15.
У дяди Мити нечего курить,
и мы ему окурки собираем.
Сегодня есть, а завтра я не знаю,
а может, дождь
или не будем жить?

В нищем домике на окраине жили Ореховские: сапожник Митька, его жена Полина и четверо всегда голодных мальчишек. Но они не выдавали нас «жиденят», хотя за это немцы платили местным детям. А мы собирали для дяди Мити окурки и очень заботились, чтобы их хватало.


16.
Никому ничего не видно,
потому что яма.
Здесь тетя Маня варит повидло
до ночи самой.
Потом долго дует на ложку:
- На, слизывай понемножку.

За городом, в какой-то огромной яме женщина варила повидло.
Мы очень долго сидели не краю и ждали - может быть, даст немножко.


17.
Повезли на подводе
нашего дядю Иосифа.
И еще там разные люди набросаны.
Разные люди.
До кладбища близко.
Скоро их всех не будет.
Немцы сидят с двух сторон,
ногами болтают
и все про себя знают,
а Мэрочка мне руками рот залепила,
чтобы не слышно было.
А я и не знала, что я тогда кричала
из лопухов душных,
и почему не хотела закрыть уши.

Дядю Иосифа - маминого брата - и еще стариков везли на кладбище. Лошади шли медленно, и мы с пустыря рассмотрели и лица людей и их обреченные позы.


18.
Мне снился папа.
Он еще живой,
и так мы громко весело смеялись,
и по зеленой травке шли домой.
Мы шли домой и за руки держались.
И мама нам махала из окна,
и бабушка в окне была видна.

Этот сон в точности до деталей повторялся много раз, много лет.


19.
Срывают цветы, и они умирают.
Зачем же цветы срывать?
Стреляют в людей, и они упадают,
и так остаются лежать.
И мне дядя Митя на ухо сказал:
- Тебе еще думать про это нельзя.
Вот вырастешь, станешь большая и умная...
А я не нарочно, я нечаянно думаю.

Что такое смерть? Почему один человек убивает другого? Ответа не было, но и не думать об этом я не могла.


20.
Ее раскачивало ветром,
и вбок свисала голова.
И я не знаю,
как про это сказать слова.
Я убежать, бежать хотела,
а все равно она - висела.
И так скрипели скрипом ветки,
и было холодно от ветра.

Первый раз я увидела повешенную.


21.
В лопухи завернутый лежал
целый хлеб, опухший от дождя.
Целый хлеб!
Его мы ели, ели,
ели - ели, - больше не хотели.
Мы потом увидели, потом
мертвую с раскрытым настежь ртом.

Два дня шел дождь, мы очень
изголодались. Вначале увидели хлеб, а уже когда насытились, и отошли на несколько шагов, увидели женщину. Мертвую, красивую.


22.
В доме не был о дверей,
в доме не было людей,
крыши не было на нем, -
это был убитый дом,
с белой чашкой на полу,
с синим бантиком в углу.
Только птицы во все стороны
Вылетали в дыры черные.
Больше мы не заходили:
раньше в доме люди жили,
а теперь, сама не знаю,-
или ветер так вздыхает,
или (нам сказал слепой),
это плачет домовой.

Этот разбитый дом на пригорке обходили даже взрослые

23.
Листья - в клочья!
Тучи - в клочья!
Что-то будет этой ночью,
Ветер пыль закручивает,
страх меня замучивает.


24.
У рыжей кошки пять слепых котят.
Они толкаются и кушать все хотят.
И кошка подставляет им живот:
«Ну, нате, вот».
И хвостики вылизывает грязные,
и сказки им рассказывает разные.
И я смотрю на них до ночи самой
и спать ложусь возле кошачьей мамы.

Мы подкармливали, чем могли, бездомную кошку, и она позволяла смотреть на ее котят.


25.
В бочке теплая вода, -
лягушонки - кто куда.
Сверху теплая вода,
а внутри наоборот:
сразу холодно в живот.
Я б еще не вылезала,
только Мэрочка сказала: -
Все, давай скорей уйдем,
а обсушимся потом. -
Обсыхаем в лопухах,
мушки прыгают в глазах
и никак не кончатся.
И кушать очень хочется.

Когда дождевая вода в бочке прогревалась, мы туда залезали. Но после такого купания было острое чувство голода.

26.
Мы нашли в конце дорожки
куклу рыжую без ножки,
целый мячик и тетрадь.
А куда нам это взять?
Под ступеньку все сложили,
чем попало призакрыли
и ушли. И не оглядывались.
У меня аж слезы скатывались.

Нам иногда попадались «ценные»
вещи. Но где их хранить?



27.
Я собираю листики в пучок,
потом сплетаю из пучков венок.
А цветы совсем я не срываю,
я долго им в глаза заглядываю.
А если долго им в глаза смотреть,
я начинаю над землей лететь.

Несколько раз я испытывала это. И только с цветами.


28.
В дом стреляли, а потом
это был уже не дом.
Стал он весь - огонь и дым,
небо пыхкало над ним.
И осталась на калитке обгорелая улитка.
А когда совсем стемнело,
что-то там еще горело.
Но людей кругом не стало,
только тени пробегали.

Дом горел так быстро, что казалось - это все - страшная сказка.


29.
Вечером люди ушли домой,
даже не видно немцев.
Небо счернело над головой,
и каждый сарай чужой-чужой.
Куда деться? Так я к папе на руки хочу!
Но я не плачу и не кричу.
Если б тогда нас вместе убили,
мы бы вместе и были.

Очень страшно и бездомно было по вечерам.


30.
Сливы падают и груши,
сколько хочешь, можно кушать,
а потом еще в мешок.
Это очень хорошо.
Только пчелы нас унюхали,
все лицо теперь расплюханное.

Опухшее лицо я опускала в бочку с водой. Больше никогда не отмахиваюсь от пчел


31.
Пыль остыла на дороге,
холодит босые ноги,
а трава еще мокрей,
сразу холодно на ней.
Нам добраться бы скорей
до сушарни надо,
там земля вокруг теплей,
и вкусно пахнет садом.
А потом еще чуть-чуть,
и - под липу. И уснуть.
Там у нас лежит мешок,
в нем трава сухая
и хлеба толстенький кусок,
обгрызанный с края.

Сушарня - место, где вялили фрукты. Над ямой с тлеющими дровами, прокладывали веточки, на них рассыпали сливы. Земля вокруг ямы хорошо прогревалась.


32.
Может быть, он вырвался от кошки,
но мышонок был живой немножко.
Так он тихо, бедненький, пищал,
и дышал, дышал, дышал, дышал.
В лопушок его я закрутила,
целый день его с собой носила.
И попить дала ему и крошки,
и мышонок побыстрел немножко.
И не стала я его держать, -
если хочешь, можешь убежать.
Только никуда он не бежал,
ел и умывался, и дышал.


33.
Мы в бумажки от конфет
камешки закрутим.
Это есть, другого - нет.
Подходите, люди
муравьиные,
пчелиные-
разные.
- Вам кисленькие синие?
Вам сладенькие красные?.. -
Нам бумажки - наслажденье,
мы играем вдень рожденья.
А если немец подойдет,
пусть все проглотит и умрет.

Среди мусора мы нашли много красивых бумажек от конфет Устроили на пне «праздник».


34.
Совсем дурные немцы эти стали:
стреляют в небо, как в людей стреляли.
А если пуля долетит до солнца,
и весь огонь из солнышка прольется?
И станет днем темно-темно, как ночью,
и даже птичка цвиркать не захочет?

Небо представлялось мне хрупким куполом, под которым все: звезды, луна, тучи, солнце. И это - неприкосновенно.


35.
Закричал нам дядя Митя:
«Здесь облава! Ну, бегите!»
А куда уже бежать?
Что, за печку, под кровать?
Есть в заборе дырка,
мы туда и ныркнем.
Полежим под лопухами,
а стемнеет, - выйдем сами.


36.
Я об ножку ножку грею.
Я сама себя жалею.
А когда себя жалею,
еще больше холодею.

После ночного инея земля отогревалась только к полудню. А обуви не было


37.
Дождь закончился, и мушка
обсыхает, чешет брюшко.
Я ее не прогоняю, я же тоже обсыхаю,
я же тоже вся дрожу
и внутри себя жужжу.


38.
Я в белой ванне купаться хочу,
потом молоко пить из белой чашки,
потом в белой пушистой рубашке -
к папиному плечу
Столько сразу хочу.
А тут в сарае во все щёлки
ветер просовывает иголки.


39.
Очень жалко, очень жалко,
мы в кустах нашли скакалку.
Только мне нескачется,
а смотрится и плачется.

Я ослабела так, что и ходить уже не могла. Скакалку с красными ручками. Мэрочка повесила на ветку и ушла искать что-нибудь поесть. Я лежала на земле под кустом и плакала. Очень хотелось попрыгать.


40.
Не ходят уже мои ножки.
Никак не подняться мне.
И Мэрочка на спине
таскает меня осторожно.
Идет - идет и качается,
пока день не кончается.

Когда я совсем ослабела от голода, Мэрочка носила меня на спине, не оставила, как ей советовали.


41.
Почему мы в клетке
Здесь сидим в колючей?
Почему нас немцы,
как хотят, замучивают?
А другие девочки
на широких улицах
бегают, смеются,
с мамами целуются.
Я спрошу у главного,
кто всех главней на свете:
«Разве это правильно?»
Что он мне ответит?

Из лагерного двора, высоко огороженного колючей проволокой, была видна улица со всей ее обычной жизнью.


42.
По руке ползет жучок -
столько ног!
А еще - два усика
и глаза, как бусики.
Но больше он не захотел, -
улетел.
Я бы тоже улетела,
если б крылышки имела.
Даже немец там на вышке
ничего бы не услышал.
И железные колючки
не цеплялись бы за ручки.


43.
На луже бабочка лежала.
Лежала вся и не дышала.
Я под нее ладошку сунула
и подняла, в лицо подунула,
рукой махала.
Я хотела, чтоб улетела.
А немец, он в тени сидел,
Смотрел, сюда, смотрел, смотрел,
И подошел и сел на корточки.
И он не страшный был нисколечко.
А может, просто он забыл,
что немцем был.

Совсем мальчишечье лицо с голубыми глазами на минуту рассеяло страх перед немцем.


44.
Хорошо, если выстрелят в рот. -
Это, доченька, как повезет. -

Нас поставили к перилам моста (через Буг), целились, стреляли

===================
Айзеншарф Алла (Варфоломеева Галина Наумовна). 1936г.

Это седьмая книга поэтессы. Окончила медицинское училище и Литературный институт Союза писателей СССР. Работала в Молдавии и Сибири. В стране с 1988 г. Член Союза писателей Израиля. Живет в Ашкелоне.
Alla Aisensharf,
6 years old

Translation into English:
Irene Yavchunovsky

Many thanks to those who took part in our salvation: the Orekhovsky family from the town of Nemirov and the people from the village of Grabovtsi.

The war threw me and my sister Mary out into the street. Our father has already been killed in a pogrom; our mother is far away in a concentration camp.
Our parents’ house is a fairy tale of the not far away past – it stands as it stood, but Germans are inside. And we, hand in hand, wander and wander along the streets of the town of Nemirov, two hungry hunted down girls.


I'm six and Mary is ten.
We don't dare to come close to any gate or any window. This was the time (the summer of 1942) when these "poems" were born.
I did not change any word in them, not only because the author was six years old…


Alla Aisensharf.

1.
The homeless cat is crying in the rain.
Who hears her cries?
In the warm holes little mice are playing.
They have a different life - these mice.
And the wind under the roof is sleeping;
He buried himself in the straw.
He does not moan and roam.
He is at home.
And I'm remembering my house,
I want tea; I want to live like a mouse.
It's cold under the fence in the rain,
The sack on my shoulders is wet again.
The evening's begun. But I don't cry.
Maybe in the morning I'll die.
I thought: it is hard to die.

At night the sheds were closed and the dogs were freed from the chains. When it rained we had to steal someone's dry rug or sack from the fence, but we did not always manage to do this.

2.
The Germans are hunting for us
with the dogs.
How long in these burdocks
we have to lie!
My fear is great;
it's as big as the sky.
I want just to piss and to cry.

When uncle Mitya knew about the raid, he found us in the town, led to the field, so that nobody could see. There, in the pit, prepared before, he piled burdock leaves on us.
Even sheep dogs did not want to scramble through the thorns. And we lay down from morning till evening without water. Sometimes we heard barks and people's shouts.

3.
The Germans are now in our yard,
Making noise and crying out.
They're breaking the fence,
They're ruining the bushes around.
Mother is sewing the star to her sleeve.
Not for beauty; I don't know, for what.
With her teeth she is tearing the knot.
Then she's chewing. - Why?
Mother's silent, made a deep sigh.

As soon as the Germans entered the town they moved into the best houses in the main street. I could not understand why my parents did not resist, why the Germans broke everything in the yard and my parents were silent.

4.
One day I will probably kill Hitler.
Shut my eyes - boom, boom - and shoot!
But then I won't grow bigger;
I won't love myself; how I would!
No, I'll just lock the door,
So that he couldn't get out any more.
Then come up to the window,
Make an ugly terrible face.
- Hey! Who is this scarecrow?
Look into the mirror and guess!

We invented different kinds of revenge for the villain; this one seemed to me the best.

5.
If I were the German's dog,
I would
Bite him, run into the wood,
Then I would hide inside the pit,
And my hips would lick in it.

The German passed by with a big dog. The dog turned, looked at us and wagged its tail. He jerked it painfully, the dog screamed.

6.
Mosquitoes bite me,
I don’t want anything anymore.
Don't ever find me!
That's what I'm pleading for.
I'm puffing up, my body is sore,
I mustn't cough here.
'Cause Germans are near.
They can hear,
To the Ghetto can take me.
My patience is breaking.
Just silly frog laughs,
And grasshoppers cry
But I, I don't cry…
My lips burn, my lids fall,
And I have no tears at all.

We often hid in the reeds near the river. There were so many mosquitoes that we were unable to fight them, and we couldn't go out onto the road. Ringing stood in our ears.

7.
The Germans are coming close,
So many boots! Such a loud noise!
The frogs are splashing in the pool,
One's like a small man, jumps – little fool.
The German is near. Run away from here!

We breathed in. The Germans were very close; they walked, one after another. Their huge boots were frightening. The path led to the Ghetto.

8.
The cow's hip's warm and round like a ball,
And her nice horns, don't forget – they're small,
She was sighing and sniffing inside the shed,
She might think: we're her kids,
And she puts us to bed.
We got up – barks and shouts,
What was happening there?
- The shed isn't ours, let's run anywhere.
We were hiding behind the house's wall,
We were waiting for someone
To find us and call.
But no one wanted to call.
Nothing happened at all.
I am not crying. I mustn't cry now.
But I feel so sorry for this poor cow.

It got dark. We managed to get into someone's shed before it was locked. The cow was lying on the straw, she allowed us to lean on her warm hip. The smell of milk came from her.

9.
You're not Mary, - Marusia,
Aunt Polia said;
- And your name's Galia,
- remember that!
Or they will kill you,
They are so violent.
We are both silent.
Aunt Polia is crying
Into her kerchief, green and fine.
Aunt Polia goes home; we stay.
The big crow jumps
On the fence all the day;
It asks all the time:
- What's your name? Say!

Aunt Polia put on us white Ukrainian kerchiefs and told us to remember our new names, otherwise the Germans would kill us.

10.
Nelly is dancing with a German,
Music is playing,
Her dress is flying
Up and down
Again and again,
Even her "bottom" is seen,
What a shame!
She's laughing.

The Nisilovskys were our neighbors. He worked with my father at the same plant, they played chess together, celebrated holidays together, I grew up on his shoulders, but when Mary and me stayed alone in the street, he searched for us in order to kill us. Nelly, his wife's young sister, dated Germans.

11.
The porridge was sour, very sour.
We ate with our hands from the bowl,
There were flies everywhere.
It was good that mom wasn’t there.
Now my tummy aches, something's wrong.
We sit in the bushes all day long,
Making cocky. What’s that? Mine is red.

Now and then we were given something to eat. Once a woman called us into the yard and slid behind the gate. We quickly ate something from the bowl, ran away and hid in the pit in front of the house. The woman came back with the Germans. Later she explained to our mother: "I could not watch how they suffer, Let it be right away…"

12.
The thunder came, it rains all day.
We're under the roof.
It's good on the hay.
It's warm and it smells
like in summer.
But where is our mama?
Here inside there're just little mice,
But they're not scary; they are so nice.
They ask many questions
And speak with each other,
The small mice-kids
Have both father and mother.
The life of these mice is really nice.

The residents of the village of Grabovtzi, close to Bratslov concentration camp, hid us, even gave us some food. The Germans were hunting for us.
Mice lived in the hay under the roof of the shed. They were curious, crawled along our faces.

13.
What we know is that:
A ruddy small cat
Lives in wrecked old shed.
We called her to play,
But she was afraid.
With a black cat, anyway,
She plays every day.
When we have something to eat,
We always give her a treat.

There were many poor hungry animals, and we shared with them, if we had something to give them.


14.
The cucumber is big,
We put it on the stick
We shut our eyes,
We started to crunch,
And we said:
- What a lunch! What a lunch!
Bread and butter, and soup and roll;
Bread and butter, and soup and roll;
And a tasty big candy for all.

It was a sort of game. We would find thrown-out food, bite off small pieces and imagine…


15.
Uncle Mitya has nothing to smoke,
And to find him butts we try…
But tomorrow I don't know:
It may rain,
or we may die.

In the poor house in the outskirts the Orekhovsky family lived: Mitka - a shoemaker, his wife Polina, and four always hungry boys. But they did not betray us, Jewish girls, even though Germans paid the neighborhood kids for this information.
We gathered cigarette butts for uncle Mitya, and worried that he wouldn’t have enough.


16.
No one sees anything, it's a pit.
Aunt Mania is cooking the jam in it.
She will cook until night,
And will blow on the spoon.
The jam is all right,
It must be ready soon.
And we can come close
And lick the spoon.

In a huge pit away from the town a woman cooked the jam. We were sitting on the edge and waiting – she would probably give us to taste a bit.

17.
They took uncle Josef.
He is on the dray,
They are throwing people
Into it on the way.
The cemetery is there,
It's not far away.
People won't come back,
There they stay.
The Germans are sitting
In the dray on each side.
They think: they are clever,
And think: they are right.
Their long legs are swinging
And touching the ground,
Marry has shut my mouth.
I might shout.
What did I scream from the stuffy bush? Could anyone hear?
Why didn't I close my eyes and my ears?

Uncle Josef, my mother's brother and other old people were carried to the cemetery. The horses moved slowly, and we could see their faces and doomed poses.


18.
I saw the dream:
 My dad wasn't dead,
We were going home hand in hand.
We were laughing and stepping
on a silky grass,
Mom was near the window,
waving to us,
And our grandma was
in the window seen,
And the grass was green…
the end of the dream.

Exactly one and the same dream in every detail had come again to me many times for many years.


19.
People pick flowers,
they fade and die,
People make flowers die,
but why?
Someone shoots,
and another lies,
And so he stays,
and he doesn't rise.
Uncle Mitya said:
"Don't think of this thing,
You will grow up,
become smart and big".
But I still do, not on purpose,
just think.

What is death? Why does one man kill another? There was no answer. But I couldn't but thought about this.


20.
She was swinging on the wind,
With her hung down head.
All the words stuck inside,
And I couldn't say that.
I just wanted to run
Very fast far away,
But she was there hung,
She was hung, anyway.
And the branches were groaning.
With the wind they were moaning..

I saw the hanged woman for the first time.


21.
In the burdock we found a loaf of bread,
It was wrapped in the leaves,
And it swelled in the rain
But the bread that we ate
At that day, was not bad,
And we ate it again and again.
Then we were really fed up with that.
Only later we saw it… we found her dead.
In the bushes behind the house
She was lying with open mouth.

It had been raining for two days. We were very hungry. First we saw the bread. And later, when we were full and made some steps away, we found the woman. She was beautiful, and she was dead.


22.
This house was without doors,
Without roof,
Without floors.
All the people left it.
This house was killed
With a white cup on the floor,
And a blue band at the door.
And now black scary owls
Fly into the gaps and the holes.
We are afraid to come close,
Because no one now knows,
Maybe the wind here sighs and blows,
Or maybe the blind man was right,
He said: - a goblin's crying here at night.

Even grown ups bypassed this destroyed house on the hill.


23.
The leaves will crack,
The clouds will crack.
Something will happen,
The night's so black.
The wind spins the dust
It is flying here.
And I am tortured by fear.


24.
A ruddy cat has five blind kittens,
They want to eat, and they start eating.
They push each other,
They cuddle to mother.
And she licks their dirty tails,
And she tells them different tales.
I look at them, and then go to bed,
And fall asleep next to mother-cat.

When we found food we fed the homeless cat, and she allowed us to look at her kittens.


25.
The water is warm in this barrel so old.
But in the bottom the water's cold.
My stomach's aching, the pain's strong,
But I want to sit here all day long.
The frogs are jumping inside-out,
And Mary calls me: Let's get out.
Let's jump into the burdocks, get there dry.
And then in my eyes small flies fly.
Cause I'm hungry, but I don't cry.

When rainwater got warm in the barrel, we got inside it. But after this we had a sharp feeling of hunger.


26.
At the end of the road we found a ball,
And a notebook, and also a small ruddy doll,
She lost her leg, but not this was so bad:
We had no home to take all that.
We put these things under the stairway.
Covered with something and went away.
And not to look behind we tried.
But tears dropped; we probably cried.

Sometimes we found "valuable" things, but where could we keep them?


27.
I gather leaves into a bunch.
I make a crown nice and small.
But flowers - I never touch.
I don't pick flowers at all.
I simply look into flowers' eyes,
And feel as if I fly in the skies.

I felt it several times, and only with flowers.


28.
They shot into a house, and then
It couldn't become the house again.
It turned into ash and fire.
The sky above was puffing and sighing.
Only a burned snail stayed on the gate,
And then it got very dark and late.
People went home, and turned off the light.
We saw there something burning inside,
As if many shades burst into it,
And the huge candle was lit.

The house was burning so quickly, that it looked like a horrible fairy tale.


29.
People went home,
Even Germans weren't here.
The sky got so black.
It is full of huge fear.
Every shed and each house
Is strange, is not ours.
I want my dad to come here,
And hold me tight.
We could've been together
If they'd killed us that night.

Especially in the evenings we felt scared and homeless.


30.
Pears and plums are falling down.
We eat as many as we want now.
And the rest we can put into the sack.
It is so good! Our luck is back!
But the bees are annoying, fly onto the smell.
They bite us, my poor face started to swell.

I lowered my puffed up face into the barrel with water. Since then I have never waved off the bees.


31.
The dust on the road
Is getting cold,
Our feet are cool –
No shoes at all.
And the grass is getting
So cold and wet.
We are hurrying now
As we want to get
To Susharnya*,
The ground is warmer here,
It smells like a garden.
The lime tree is near.
We have here a sack,
It is full of dry grass.
And a piece of pinched bread
Is there, waiting for us.


*Susharnia was the place where fruit was dried. Over the pit with smoldering logs the settlers put dry branches, and scattered plums over it. The ground above the pit warmed up very well.


32.
This mouse, perhaps, escaped from the cat.
He was a little alive, not very dead.
He peeped so gently, this poor little thing,
He breathed, and breathed. It was hard, I think.
I wrapped him into the leaf - warm and strong.
And carried, and carried him all day long.
I gave him some water; I gave him a crumb,
And he became quicker, but yet couldn't run.
But I did not hold him inside, anyway.
If you just want, then, please, run away.
But he didn't want, did not do all this,
He only ate, washed himself and breathed.


33.
Candy wrappers are thrown
Everywhere on the ground.
We've spun in them the stones
That we have just found.
- We don’t have those,
But we have these,
Come and buy people-ants and bees.
What's for you, that sour and blue?
And for you is that, so sweet and red?
It is birthday party we're playing today:
Come and buy!
Do you hear? Hey!
And if the German stands nearby,
Let him swallow all and die.

We found many nice candy wrappers in the garbage and made a holiday on the stump.


34

Those Germans, they got so stupid, indeed,
They shoot into the sky just without need,
As well as they shot into people before,
What are they doing these stupid things for?
If the bullet reaches the sun one day,
And the fire from it then flows away,
And the day becomes as dark as the night,
And the birds stop twittering, will it be right?

The sky seemed to me a fragile dome. And everything was underneath: stars, moon, clouds and sun. And all this was sacred.


35.
Uncle Mitya cried: - The raid! Run away!
Where to run: under a bed, into the hay?
Inside the fence there is a crack.
Let's jump into it and don't look back.
Here in the burdocks, no one comes around.
And when it gets dark we will get out.


36.
I'm beating my legs one by one,
And I'm heating myself, poor one.
And the more I feel pity and sad,
The frost gets more cruel and bad.


After the night's frost the ground became warmer just about noon. And we were barefoot.


37.
The rain stopped, and the little fly
Is scratching her paunch; is getting dry.
I don't even send this fly away.
I'm zooming and trembling the same way,
And I'm also getting dry
Exactly the same as this little fly.
.

38.
I want to sit in a white warm bath,
And drink white milk from a clear white glass,
And in fluffy shirt, so clean and white
I want on dad's shoulder to sleep all the night.
I want so many things, it's right.
But the holes in the shed's walls are so big,
And the wind blows inside, and hurts as a prick.


39.
It is so bad,
It is so sad,
The jump rope's here,
I know that.
But to jump now
I don't even try.
How can I?
I just look, and cry.

I was so weak that I couldn’t even walk. Mary hung a jump rope with red handles on the branch and went to look for something to eat. I was lying on the ground under the bush and crying. I wanted to jump so much.


40.
They are not going now,
my little legs,
I cannot even rise up
and be so strong.
And Mary, my sister,
put me on her back.
She carries and carries
me all day long.
She tries to be careful,
 tries not to sway,
But she goes and sways
 till the end of the day.

When I got absolutely weak from the hunger, my sister Mary carried me on her back and didn't leave me as some people advised her.


41.
Why should we sit here
In this cage with thorns?
Germans make us suffer,
They do what they want.
And why do other girls
In the big and broad streets
Play, run and laugh,
And with mothers kiss?
I will ask someone great,
The main one and strong:
- Do you think it is right?
- Don't you think it is wrong?
And then I will see,
What he will say to me.

From the concentration camp yard fenced in with barbed wire the street with its ordinary life was seen.


42
The bug was crawling
Along my hand –
How many legs!
What a funny head!
Two whiskers are big,
The eyes're like beads.
He didn't want to crawl
Anymore this way.
He flew away.
And I would like to do that,
If only the wings I had.
The German on the tower
would never
Hear me, as I fly in the air.
And the thorns that have
sharp iron ends
No longer would hurt my hands.


43.
In the pool I found a butterfly.
It didn't breathe; prepared to die.
I pushed my palm below it,
I started blowing, doing the wind.
I was waving my hand to let it fly:
Fly far away and not to die.

The German was sitting near.
He was looking there and here.
He was not scary, even a bit.
He came up close and wanted to sit.
Then he sat down next to me on the stone:
Perhaps he forgot that he was a German.

The childish face with blue eyes dissipated my fear of the German.


44.
"If they shoot you in the mouth, it's good maybe…"
"It depends on your luck, my baby…"

They posted us to the banister of the bridge over the river Bug; aimed, shot.

===================
Aisensharf Alla
(Varfolomeyeva Galina Naumovna) – 1936

This is the seventh book of the poetess. She graduated from Medical College and the Institute of Literature of the Writers' Union of the USSR. She worked in Moldova and Siberia. In 1988 she came to Israel. She now lives in Ashkelon. Alla Aisensharf is a member of the Writers' Union of Israel.

אלה איזנשארף,
 בת 6


תרגום לעיברית:
אירנה יבצ'ונובםקי

תודה לכל אלה, שלקחו חלק בהצלת חיינו: למשפחת אורחובסקי בנמירוב, לתושבי הישוב גרובובצי.
אני מודה לבני על עיצוב הספר, לחברי גדעון ברודסקי ומיכאל ברקןביצ' על התמיכה.

המלחמה זרקה אותי ואחותי מארי, לרחוב. כבר רצחו בפוגרום את אבא, אמא – רחוק במחנה הריכוז. בית ההורים – "אגדה של אתמול" –עומד במקומו, אך בפנים – גרמנים. ואנחנו – אוחזות זו ביד זו, ונודדות יום וליל ברחובי העיר נמירוב - שתי בנות רדופות ורעבות.
אני – בת שש. אחותי – בת עשר.
אנחנו לא מעזות להתקרב למפתן של אף בית, לאף חולון, אז בתקופה הזאת (קיץ ארבעים ושתיים) נולדו "השירים" האלה.
לא שיניתי אף מילה, לא רק כי המשוררת הייתה בת שש...


אלה איזנשארף.

1.
חתולה נשארה בלי בית.
בוכה החתולה.
אבל מי ישמע את הבכי שלה?
ועכברים חיים בתוך חורים,
החיים שלהם לגמרי שונים.
ורוח מצאה לה בית על הקש.
ישנה מתחת לגג,
לא בוכה ולא עושה רעש
גם אני נזכרת שוב בביתי.
אמא אומרת:
"הינה תה, תשתי"
רוצה שהגשם יפסק מהר
קר לי מאוד ליד הגדר.
שק על כתפיי, קר ורטוב.
ערב הגיע, שחור ועצוב.
אולי לקראת הבוקר אמות
חשבתי: זה קשה למות.

בלילה נהגו לנעל את המחסנים ושחררו את הכלבים, ואם ירד גשם היינו צריכות לגנוב מעל אחת הגדרות שק או סמרטוט יבש, שהיו תלויים עליהם. אבל לא תמיד הצלחנו לעשות זאת.

2.
נו, כמה זמן אפשר לשבת בין עלים?
הגרמנים והכלבים שוב מחפשים אותנו
שמיים - ענקיים,
ופחד – כמותם – גדול.
אני רוצה כבר פי-פי.
איך אפשר לסבול?
בה לי לבכות,
אבל אסור שישמעו אותנו.

כשדוד מיטיה גילה שתהיה פשיטה, הוא הלך לחפש אותנו בעיר, ולקח אותנו לשדה. שם, בבור, שהוכן מראש הוא כיסה אותנו עם עלי לפה. אפילו כלבי הרועים של הגרמנים לא רצו להיכנס לתרמיל ולהידקר שם. שכבנו כך מהבוקר עד הערב בלי טיפת מים. מדי פעם שמענו נביחות וצעקות בסביבה הקרובה.

3.
הגרמנים בחצר.
הם צועקים.
למה הם שוברים את הגדר?
למה הם הורסים את השיחים?
למה אמא לשרוול מצמידה כוכב?
לא בשביל יופי. הוא לא מזהב.
היא פותחת בשיניה את השקית הקטנה.
ולועסת. אמא, למה? היא לא עונה.

כשהגרמנים הגיעו לעיר הם התחילו לתפוס את הבתים הטובים ביותר ברחוב הראשי. לא יכולתי להבין למה ההורים לא מתנגדים לפושעים האלה, למה הם בחוץ הורסים הכול והורי שותקים.

4.
את היטלר אני אהרוג ,כנראה.
אסגור את העניים, בום – ואירה
אחר כך לגדול אני לא אוכל.
ולאהוב את עצמי יהיה בלתי נסבל.
לא. אסגור את הדלת, אנעל
כך שלצאת הוא בכלל לא יוכל.
ומול החלון אעשה לו פרצוף נורא
בוא ותביט,תסתכל במראה.

הרבה גרסאות של נקמה המצאנו לרשע הזה. הגרסא הזאת נראה לי הכי הולמת.


5.
אם הייתי כלבה של הנאצי
הייתי נושכת אותו בידיים
ואחר כך הייתי רצה...
ובבור הייתי צוחקת
ומלקקת לי את הגפיים .

גרמני עבר לידינו עם כלבה גדולה. כלבה הסתכלה עלינו וכשכשה בזנב. הוא הכאיב לה, משך אותה בכוח והיא יללה.


6.
יתושים עוקצים – אין לי כוח לסבול.
לא רוצה לרצות – נמאס מהכול.
רק שאף אחד לא יראה אותי.
שוכבת בשקט,קנה סוף– זה ביתי.
פרצופי התנפח, והעיניים סגורות,
אסור להשתעל – כי קרובים מאוד
הגרמנים. הם תמיד מקשיבים,
הם נושעים אקדחים,
הם תופסים אנשים ולגטו לוקחים.
רק צפרדעים טיפשות צוחקות,
חרגולים על יד הרגליים בוכים,
ואני כבר לא יכולה לבכות.
ושפתי כואבות, כואבות.

בדרך כלל הסתתרנו בין קני הסוף ליד הנהר. אבל היו כל כך הרבה יתושים, שלא היה לנו כוח להיאבק בהם, ואסור לצאת לכביש. רעש, רעש מחריש אוזניים.


7.
הגרמנים מתקרבים:
כל כך הרבה מגפיים.
הצפרדעים הקטנות קופצות,
מתיזות את המים.
ואחת טיפשה,היא כמו איש קטן.
קופצת, קופצת! -
היזהרי! גרמני כבר כן.

עצרנו את הנשימה. ממש לידנו, אחד אחרי השני הלכנו הגרמנים. מגפיים ענקיות, מפחידים. השביל הזה
הוביל לגטו.


8.
הפרה שמנה – מותניה חמות,
שכחנו בכלל על קרניה הקטנות.
פרה גועה, מחממת אותנו,
אולי היא רוצה להיות אמא שלנו.
פתאום: נביחות, צעקות.
אנו מתעוררות ורצות.
המחסן לא שלנו, אסור להיות כאן,
נסתתר מאחורי הבית והמחסן!
אולי יקראו לנו,
אף אחד לא קרא.
אני לא בוכה,
שום דבר לא קרה,
אני רק מרחמת על הפרה.

החשיך. נכנסו למחסן של מישהו עוד בטרם נעלו אותו. פרה שכבה על הקש והרשתה לנו להיצמד למותנייה החמות. ריח של חלב כיסה את המקום.


9.
"מהיום את גליה, ואת כבר לא מארי
קורים לך מארוסיה" –
דודה פוליה אומרת.
– אולי ככה תצליחו לשרוד, בנות!
אנחנו שותקות.
דודה פוליה בוכה לתוך מטפחת רכה,
הלכה דודה פוליה כי בבית חיכו לה.
העורב השחור קופץ על הגדר,
נטפל אלי: - איך קוראים לך?
השיבי מהר!

דודה פוליה הלבישה עלינו מטפחות אוקראיניות לבנות, והורתה לנו לזכור את השמות החדשים. אחרת – יהרגו אותנו.


10.
נלי רוקדת עם הגרמני.
המוזיקה מתנגנת. והשמלה
מתעופפת, ומתעופפת מטה ומעלה
כך שרואים את הטוסיק שלה.
והיא לא מתביישת, ממשיכה הלאה.
צוחקת.

משפחת ניסילובסקי היו שכנינו. הוא – עבד עם אבא באותו המפעל, הם שיחקו שחמט. בחגים, המשפחות שלנו היו ביחד. גדלתי על כתפיו. וכשנשארנו עם מארי לבד ברחוב, הוא חיפש אותנו על מנת להרוג. לבחורה נלי – אחות של אשתו – היו הרבה קשרים עם גרמנים.


11.
הדייסה חמוצה-חמוצה.
הזבוב הקטן מזמזם כמו פצצה.
אין כפית - יש ידיים, אז בכלל לא נורא
טוב שאמא לא פה, שום דבר לא רואה.
והבטן כואבת. בשיחים יושבות
כל היום לא יוצאות, קקי עושות
בצבעים שונים, שלי - אדומים.

לפעמים הביאו לנו אוכל. אישה אחת, קראה לנו אליה לחצר, נתנה אוכל והלכה. לקחנו מתוך הקערה כמה שהספקנו וברחנו להסתתר בתוך התעלה מול הבית. היא הלכה לקרוא לגרמני. אחרי המלחמה היא הסבירה לאמא: "לא יכולתי לראות כמה הן סובלות, אז חשבתי:עדיף שכבר מיד..."


12.
רעם, וגשם, וקור באביר,.
אך על החציר,כמו בקיץ, לא קריר.
חבל, אין פה אימא, יש רק עכברים
הם די קטנים – הם לא מפחידים,
אחד משני שאלות שואלים.
יש אמא ואבא, ויש ילדים.
כמה טוב להם! איזה חיים!

תושבי היישוב גרובובצי , שהיה ממוקם ליד מחנה ברצלאבסק החביאו אותנו אצלם. אפילו נתנו לנו לאכול. על הקש, מתחת לגג המחסן, חיו איתנו עכברים, סקרנים, רצו על הפנים.


13
אנחנו מכירות מקום נהדר,
אף אחד לא נכנס אליו,
ואף אחד בו לא גר.
אין שם איש – יש רק חתולה.
מחסן מלוכלך - בדיוק בשבילה.
היא חוששת מאיתנו, לא משחקת,
ועם החתול השחור - הכול להיפך.
כשאנו מוצאות משהו לאכול,
תמיד נותנות לה הכול, הכול.

היו הרבה חיות זרוקות ומסכנות. התחלקנו איתם במה שיכולנו.


14.
מצאנו מלפפון גדול,
שמנו על המקל
עצמנו את העיניים,
אוכלות בצל.
עושות "חרום-חרום" בשיניים:
לחם, מרק וסכריה,
לחם, מרק וסכריה,
לחמנייה ומים.

זה היה מעין משחק כזה: כשמצאנו אוכל זרוק, נגסנו כל פעם מעט ודמיינו...
לדוד מיטיה אין מה לעשן
לאסוף בדלים – זה מאוד קשה.
היום – אוספות. מחר – לא יודעות.
אולי ירד גשם, אולי לא נשרוד.


15.
בבית עני בשולי העיר נמירוב חיה משפחת אורחובסקי: הסנדלר מיטיה, אישתו פולינה וארבעה בנים רעבים. אבל הם לא הסגירו אותנו, למרות שהגרמנים שילמו על כך כסף לילדים המקומיים. ואנחנו אספנו לדוד מיטיה בדלי סיגריות ומאוד דאגנו שלא יהיה חסר לו.


16.
חשוך כאן. לא רואים דבר,
יושבות בבור ונמאס לנו כבר.
דודה מאניה פה ריבה מבשלת
ועל הכפית דודה מאניה נושבת ,
אפשר כבר לטעום את הריבה,
ללקק ולומר לה: – "תודה רבה!"

מחוץ לעיר, בבור ענקי, אישה בישלה ריבה. ישבנו בקצה הרבה מאוד זמן וחיכינו – אולי תיתן קצת.


17.
לקחו את דוד יוסף, בעגלה נוסעים,
זורקים עליה הרבה אנשים.
בית הקברות פה קרוב מאוד -
אנשים לא חוזרים, נשים לא חוזרות.
יושבים גרמנים משני הצדדים,
ברגליהם הגדולות הם מתנדנדים.
וחושבים שהם מאוד חכמים.
ישבנו בלפה מחניק בצד.
סגרה לי מארי את הפה עם היד,
כי צעקתי. לא עצמתי את העיניים,
ולא כיסיתי את האוזניים.

את דוד יוסף – אחיה של אמא, ועוד זקנים אחרים לקחו לבית הקברות. הסוסים צעדו באיטיות ומתוך השדה ראינו את הפנים של האנשים שנידונו למוות.


18.
ראיתי את אבא –הוא חי.
הוא מחזיק אותי בידי
על הדשה הירוק צועדים,
הביתה הולכים,
בקול רם צוחקים,
ואמא מנופפת מהחלון,
ורואים גם את סבתא...
נגמר לי החלום.

החלום הזה, על כל פרטיו הקטנים חזר במשך שנים רבות.


19.
קוטפים את הפרחים, והם מתים..
בשביל מה לקטוף את הפרחים?
יורים באנשים והם שוכבים,
כך נשארים ולא מתעוררים.
ודוד מיטיה אמר לי:
אסור לך לחשוב על זה,
תגדלי, תהיי נבונה!
ואני בכל זאת חושבת,
סתם, לא בכוונה.

מה זה מוות? למה אדם אחד הורג את השני? לא היו תשובות, אבל גם לא יכולתי לא לחשוב על זה.


20.
היא מתנדנדת עם הרוח,
ראשה בצד, פיה פתוח.
אינני יודעת מה עוד לספר,
כל המילים נשארות בפה.
רציתי לברוח מהר מאוד,
אבל היא תלויה, תלויה בכל זאת.
הענפים היבשים חרקו ברוח,
היה לי קר. לאן לברוח?

בפעם הראשונה ראיתי אישה תלויה.


21.
מצאנו לחם, עטוף בעלים:
התנפח בגשם, גדול וטעים -
לחם שלם! אכלנו כמעט הכול,
ואחר כך נמאס לנו לאכול.
וקרוב בשיחים שמנו לב לפתע:
שכבה אישה. פיה פתוח... היא מתה

יומיים ברצף ירד גשם. הינו מאוד רעבות. קודם ראינו את הלחם וכשכבר שבענו והלכנו עוד כמה צעדים ראינו אישה. מתה, יפה.


22.
אין דלתות בבית,
אין אנשים,
חסר שם גג.
זה בית שנהרג,
עם ספל לבן על הרצפה,
עם סרט כחול בפינה.
רק ציפורים מכל הצדדים
עפות ועפות לחורים שחורים.
לבית הזה לא נכנסים.
פעם גרו שם אנשים
ועכשיו, אני לא יודעת,
אולי הרוח כך מתגעגעת,
או (כמו שהאיש העיוור אמר),
השד הרע בבית הזה גר.

את הבית ההרוס הזה על הגבעה עקפו אפילו המבוגרים.


23.
עלים נושרים
עננים נקרעים,
בלילה יקרה משהו לא נעים.
רוח מערבלת את האבק.
פחד מענה אותי – חזק חזק.


24.
לחתולה ג'ינג'ית חמישה גורים,
הם נדחקים, כולם עיוורים.
הם רוצים לאכול, ואוכלים.
חתולה מאכילה את הגורים,
מלקקת פניהם המלוכלכים
מלקקת להם גם את הזנבות
ומספרת להם סיפורם, אגדות.
הסתכלתי עליהם, נכנסתי פנימה,
מצאתי לי גם מקום על הקש,
והלכתי לישון ממש
צמוד לחתולה-אמא.

האכלנו במה שיכולנו חתולה חסרת בית והיא נתנה לנו להסתכל על גוריה.


25.
בחבית יש מים חמים,
והצפרדעים
קופצות בחוץ ,וקופצות בפנים
למעלה - מים חמים,
למטה – מים קרים.
בא לי לשבת כן עד הערב,
אך הבטן כואבת. קוראת לי מארי:
-נזוז, נתייבש בין השיחים.
אני רעבה - ביענים זבובים.

כשמי הגשם בחבית התחממו נכנסנו לתוכה. אבל אחרי רחיצה כזאת הייתה תחושה חזקה של רעב.


26.
הלכנו, הלכנו בשביל ברגל,
מצאנו בובה. היא ג'ינג'ית בלי רגל,
מצאנו מחברת, מצאנו כדור,
לאן לקחת? – אין איפה לגור.
השארנו הכול ליד המדרגות.
שמנו סמרטוט כדי לכסות.
הלכנו. אחורה לא מסתכלות.
רק בעיניים דמעות.

לפעמים מצאנו חפצים "בעלי ערך". אבל איפה לשמור אותם?


27.
אני אוספת עלים בצרור.
אני מאגדת זר מעלים.
אבל אני לא קוטפת פרחים.
להסתכל בעיניהם גדולות
אני אוהבת מאוד, מאוד.
ואם אסתכל להם בעיניים
אתחיל לעוף אל תוך השמיים.

הרגשתי ככה מספר פעמים. זה קרה רק עם פרחים.


28..
ירו בבית - היו אש ועשן,
וכך חסלו את הבית הישן.
רק שמיים פה חרחרו לפתע
חילזון שרוף נשאר בפתח.
עכשיו כשחושך הגיע, רואים,
שנשרף שם משהו בפנים.
ואין שם יותר אנשים –
רק צללים.

הבית נשרף במהירות כזאת, שהיה נדמה, שכל זה –אגדה מפחידה.


29.
בערב הביתה הלכו אנשים,
אפילו לא רואים
את הגרמנים.
השמים מעל הראש - שחורים
כל המחסנים - זרים.
רוצה שאבא יחבק אותי.
רוצה להיות עכשיו בביתי.
אם הגרמנים היו הורגים את כולנו,
אז אמא ואבא היו עכשיו איתנו.

מאוד מפחיד וחסר בית היה בערבים.


30.
שזיפים ואגסים נופלים,
כמה שרוצים – אוכלים.
ועוד בשק אפשר לשים –
כמה טוב שיש כאן אגסים!
חבל דבורים עפות ועוקצות.
פרצופי התנפח – חבל מאוד!

את הפנים הנפוחות הכנסתי לתוך חבית עם מים. אחר כך אף פעם לא פחדתי מדבורים.


31.
כן רוח קרה נשבה בשיחים.
האבק התקרר. אנו בלי סנדלים ,
והדשא רטוב. מהר,מהר!
שם בסושרניה* נעים יותר.
שם רייך של גן, ואדמה
יותר רכה ויותר חמה.
מתחת לעץ יש שק עם דשא
וגם חתיכת לחם יש שם.

*סושרניה – מקום בו ייבשו את הפירות. מעל בור עם גחלים, שמו ענפים קטנים ופיזרו עליהם שזיפים. האדמה מסביב לבור הייתה חמה.


32.
מהחתולה הוא ברח בוודאי,
העכבר הקטן – הוא עדיין קצת חי.
הוא הציץ בשקט, לא בקול רם,
ונשם, נשם, נשם ונשם!
עטפתי אותו בעלה הגדול,
נתתי לשתות לו ולאכול,
נתתי פירור, ונתתי לו מים,
עכשיו הוא מהיר, אך חלש עדיין.
אני לא החזקתי אותו ביד –
אם אתה רק רוצה – תרוץ לבד.
אבל הוא לא רץ לשום מקום
אכל, התרחץ ורצה לנשום.


33.
לעטיפות מסוכריות
אבנים מגלגלות,
- יש כזאת!
- אין כזאת!
חבר'ה, בואו לקנות!
אנשים-דבורים,
אנשים-נמלים
יאללה! אצלנו קונים:
- מה בשבילך - חמוצים וכחולים?
- מה בשבילך - מתוקים? אדומים?
איזה כיף – העטיפות השונות,
ביום הולדת כך משחקות.
אם הגרמני יופיע ליד,
שיבלע הכול וימות מיד.

בין הזבל מצאנו הרבה עטיפות יפות של סוכריות. עשינו "חג" על הגזע הכרות.


34.
הגרמניים נהיו ממש ממש טיפשים:
יורים בשמים, כמו שפעם באנשים.
ואם האש מהשמש תשפך מלמעלה?,
ואם יהיה לנו חשוך ביום כמו בלילה?
כאשר שי רק חושך – זה בכלל לא נעים
אפילו לא מצרצרות הציפורים.

חשבתי ששמיים זה רקיע מאוד שברירי, שמתחתיו נמצא הכול: כוכבים, ירח, עננים, שמש. ואסור לגעת בזה.


35.
צעק דוד מיטיה: – פשיטה! מהר!
לאן לברוח – לתנור? לחצר?
צריך למהר - יש חור בגדר.
קופצות ויושבות בבור בשדות.
כשהחושך מגיע – יוצאות.


36.
רגל ברגל אני מחממת
ועל עצמי,על עצמי מרחמת.
ובכל שהרחמים יותר גדולים,
כך אני מתקררת בפנים..

אחרי הכפור של הבוקר, האדמה התחממה רק לקראת הצהריים, ונעליים - לנו אין.


37.
הגשם פסק, הזבוב הקטן
משפשף את הכרס,
מתייבש במחסן.
אני לא מסלקת את הזבובים,
גם אני מתייבשת, מזמזמת בפנים.


38.
אני רוצה להתרחץ באמבטיה לבנה
ולשתות חלב מכוס לבנה.
ובחולצה רכה, לבנה
על הכתף של אבא לישון –
כמו ילדה קטנה.
כן, אני רוצה הרבה דברים,
אך במחסננו - סדקים וחורים –
ורוח דרכם נכנסת, כועסת
ודוקרת אותי עם המחתים.


39.
מצאנו חבל קפיצה, בבוץ!
אך לא יכולה אני לקפוץ.
חבל מאוד, חבל מאוד,
מה אני יכולה לעשות?
להסתכל עליו ולבכות.

הייתי כל כך חלשה, שלא יכולתי כבר ללכת. מארי תלתה חוט קפיצה עם ידיות אדומות על הענף והלכה לחפש משהו לאכול. שכבתי על האדמה מתחת לשיח ובכיתי. מאוד רציתי לקפוץ.


40.
כבר לא הולכות את הרגלי.
לא מסוגלת לרוץ, בוודאי.
ועל הגב מאריה – אחותי
בזהירות סוחבת אותי.
סוחבת, סוחבת ומתנדנדת,
עד שהשמש שוקעת ויורדת.

כשהייתי כבר מאוד חלשה מרעב, מארי סחבה אותי על הגב. לא השאירה אותי, כמו שהמליצו לה.


41.
מדוע יושבות בכלוב עם קוצים?
מדוע סובלות מכל העינויים,
והגרמנים עושים מה שרוצים?
אבל מולנו ברחובות
בנות אחרות רצות, צוחקות,
ומתנשקות עם אימהות.
אני אשאל מישהו נבון,
וחשוב ביותר בכל העולם:
האם זה צודק? האם זה נכון?
איזה תשובה הוא ייתן לכולם?

מחצר המחנה, שהיה מופרד בגדר גבוהה עם תיל דוקרני, אפשר היה לראות את הרחוב עם חייו הרגילים.


42.
חיפושית זוחלת בידי
כל כך הרבה רגליים,
שפם קטן, חרוזים-עיניים.
אבל לא רצתה יותר – עפה מהר.
גם אני הייתי עפה אם היו לי כנפיים.
אפילו הגרמני שעומד במגדל
לא היה רואה אותי בשמיים.
וקוצים מברזל לא היו
דוקרים אותי בידיים.


43.
בשלולית פרפר קטן
שכב, שכב ולא נשם.
שמתי מתחתיו את כף ידי,
נשפתי כדי שיעוף פרפרי.
רציתי שיעוף מהר-מהר,
מעל החצר, מעל הגדר.
והגרמני ישב בצל
ופה ושם הסתכל, הסתכל.
הוא התקרב, ושכב על ידי,
הוא לא רצה להפחיד אותי.
והוא הסתכל, הסתכל עליי –
שכח שהוא גרמני אולי.

הפנים הצעירות עם העיניים הכחולות הפיגו לרגע את הפחד מהגרמני.


44.
"טוב כשיורים בפה", "אבל
זה בתי, כבר תלוי במזל..."

העמידו אותנו אל מעקה הגשר (מעל לנהר בוג) כיוונו, ירו.


===================
אייזנשרף אלה (גלינה נאומובנה וורפלומייבנה)
נולדה ב1936.
זה הוא הספר השביעי של המשוררת. היא הוסמכה בבית ספר לרפואה וגם במכון לספרות של אגודת הסופרים בבריה"מ. עבדה במולדביה ובסיביר. בארץ מ-1988. חברה באגודת הסופרים הישראלית. גרה באשקלון.
 
ЕЩЁ НА НАШЕМ САЙТЕ:
Григорий Фильковский. Общество ЛЮБОВЬ К ЖИЗНИ. ART GLASS GALLERY of artist Leonid Kritsun Gallery of artist Veniamin Kletzel Gallery of artist Boris Lekar
ВЛАДИМИР ЛЕВИ ... моя любимая депрессия и многое другое ... Злата Зарецкая. Взгляд в историю израильской культуры Gallery of artist Itella Mastbaum Gallery of artist Menia Litvak. Naive art.
КНИЖНАЯ БИРЖА Купить продать книгу АРТИСТИЧЕСКОЕ АГЕНТСТВО или ТЕАТРАЛЬНАЯ БИРЖА или РАБОТА ДЛЯ ЛЮДЕЙ ТЕАТРА ЖУРНАЛИСТСКАЯ БИРЖА
History of Israel in photos by Sara and Eli Ross Литературный конкурс «ТЕРРОР и ДЕТИ» Елена Макарова. Образование, искусство, литература и другие факторы выживания в концлагерях ИТНАТКУТ или ПО КОМ ЗВОНИТ КОЛОКОЛ?
Мебель «КОНУС» Скульптор-медальер Марк Сальман (Санур, Севеная Самария) Отдых в Эйлате: наши впечатления Виртуальная выставка-ярмарка
Иерусалимские новости от Михаила Фельдмана Рина Левинзон. ДОМ ПОЭТА Рав Адин Штейнзальц на фоне русской культуры 90-летие артиста-чтеца Александра Куцена и репортажи о его творческих вечерах
РОМАН на кухне. Кулинарные рецепты от Романа Гершзона Бедя (Бендржих) Майер художник Холокоста 125-летие со дня рождения Януша Корчака ГЕОРГИЙ РЯЗАНОВ: Через новую физику к новой этике и культуре
Новости культуры Иерусалима в фоторепортажах Ури-Цви Гринберг. К 110-летию со дня рождения.

Дэн Редклифф и Эмма Уотсон(Ватсон) - Адам и Ева или Урок трансфигурации

Проект «Я – блуждающий ребенок» – уроки 
на тему подпольной детской литературы в концлагере Терезин, 1941 -1945
Вечер памяти рава Ицхака Зильбера Шомронская Мадонна АНТИТЕРРОР на сайте «Дом Корчака в Иерусалиме» Адвокат Лора Бар-Алон «ПОЛЕЗНЫЕ БЕСЕДЫ»

Педагог-композитор Ирина Светова и юность музыки

Клуб долгожданных встреч «Формула счастливого общения» Скульптор Юлия Сегаль (Санур, Севеная Самария)

Марк Розовский в спектакле «Поющий Михоэлс»

 ХОЛОКОСТ-КАТАСТРОФА-ШОА Виктор Авилов и Ольга Кабо в спектакле «Мастер и Маргарита» Игорь Губерман ~ Концерт в пользу Иерусалимского Журнала «ХОЛОКОСТ И Я» Конкурс школьных сочинений. Председатель жюри конкурса Анатолий Кардаш (Аб Мише)
ЕВГЕНИЙ МИХАЙЛОВИЧ ШЕНДЕРОВИЧ ~ аккомпаниатор, композитор, педагог ~ Клуб «ПУТЕШЕСТВЕННИК» Клара Эльберт. Иерусалимская Русская Библиотека в период расцвета Журналистка Валерия Матвеева на репетиции в студии «Корчак»
Джоан Роулинг и все-все-все... Э.РА - открытое международное издательство STIHI.RU Встречи в Натании Домашняя гостиница для наших гостей
... И МНОГОЕ ДРУГОЕ ...

вверх

Рейтинг@Mail.ru